אחרית דבר - הטרדות מיניות בחסות בית הדין

בפסטיבל לקולנוע יהודי בירושלים שהתקיים בחנוכה 2013, הוקרן מיצב הווידיאו שיצרתי לתערוכה. בסיום ההקרנה התקיים רב-שיח ובסיומו ניגש אליי גבר כבן שבעים שעלה מארצות הברית, וסיפר שבשנות החמישים הוא התבקש לקחת חלק בבית דין לגיור בארץ, שבו טבלו נשים ללא חלוק, והרבנים היו מציצים רק כדי לוודא שהאשה כולה במים כולל השיער.

לאחר ההקרנה של הסרט בכנס JOFA (ארגון נשים פמיניסטיות אורתודוקסיות בארצות הברית) בשנת 2014, ניגשה אליי אשה אחרת וסיפרה שהיא טבלה לגיור בטורונטו ללא חלוק. מעדויות על קבוצות חרדיות שאינן מקבלות את הממסד הרבני בישראל התברר לי, שעד לפני עשרות בודדות של שנים הגיור נעשה בהן ללא חלוק. עדויות דומות על הנעשה בקהילות שונות באירופה ואף בדרום אפריקה הגיעו אליי לאחר הקרנה של הסרט בכנס 'לימוד' בלונדון, בכנס אקדמי בגרמניה ובהזדמנויות נוספות.

החשיפה לעדויות וסיפורים מהארץ ומהעולם לימדה אותי כי ה'מעשה באשה וחלוק' שאותו חקרתי, שנראה בתחילת הדרך בעיקר כמו דיסוננס קשה ובלתי נתפס בין שיח הצניעות הרווח בחברה הדתית ובוודאי החרדית,[1] לטקס הגיור בפועל – מורכב בהרבה ומכיל זוויות נוספות שלא היו גלויות לפניי בתחילת הדרך.

אחת הזוויות שהלכה ונחשפה בפניי הייתה, למרבה הצער, זווית ההטרדות המיניות הנעשות בחסות ההלכה בנשים המצטרפות לעם היהודי.

קצת לפני אותה נסיעה לכנס JOFA בניו יורק ב-2014, געש ורעש העולם היהודי כאשר התברר כי הרב בארי פרוינדל, ראש מערך הגיור של איגוד הרבנים האורתודוקסיים (RCA) בארצות הברית, רב מוערך אשר היה מוכר גם על ידי מדינת ישראל כמגייר רשמי, נעצר לאחר שצילם בסתר נשים שטבלו במקווה הטהרה, כולל גיורות שבאו להתגייר אצלו.

ההבנה כי אין הדברים אמורים רק במקרים שהתרחשו מעבר לים, התחדדה לי בהרצאה שנתתי באולפנה לבנות. בעודי מקרינה קטע ממיצג הווידיאו-ארט של 'מעשה באשה וחלוק', התפרצה אחת התלמידות וטענה שאין הדברים נאמנים למציאות שכן 'אנחנו בכלל לא טבלנו עם חלוק!'. בעקבות שיחה אישית עמה התברר לי שהטבילה שהיא עברה יחד עם אימהּ בעירום מלא בתחילת שנות האלפיים, הייתה מול דיין אחד במקווה ביד אליהו. העובדה שהיא ציינה כי הן טבלו מול דיין אחד ולא שלושה, אותתה לי כי ייתכן שהן נפלו קורבן ללא ידיעתן לנוכל שלא רק הטריד אותן באופן בוטה, אלא גם רימה אותן בגיור שאינו כשר. הנערה ומשפחתה כלל לא היו מודעות לאפשרות היותן קורבן לרמאות. מחשש למעמדן האישי סכרתי את פי, אך בבירור פרטי שערכתי בנושא עם גורמים מוסמכים במנהל הגיור ואנשים העוסקים בתחום – הסתבר לי כי באותן שנים אכן התרחשה שערורייה כאשר מזכיר בית הדין בבאר שבע וחברו מתל אביב זייפו גיורים תמורת בצע כסף ואף נשפטו על כך וייתכן שיש קשר בין הדברים. העניין טופל בצנעה ולא הובא לידיעת הציבור, אולי בתואנה שלא להעמיד בספק את אותם הגיורים של הנשים. כשלעצמי, הבנתי כי יש כאן תמרור נוסף לקיומם של מקרי שוליים שאינם מובאים לידיעת הציבור, וגם אם מדובר במקרים מועטים וקיצוניים, הרי שהם בלתי נמנעים בסיטואציה זו שבה יש פרצה הקוראת לגנב.

אבהיר, איני באה להכפיש באופן גורף את כל הדיינים, שרבים מהם בוודאי עושים את תפקידם נאמנה ולשם שמים. אך אי-אפשר שלא לתהות אל מול הפרצה הרחבה והמפתה הקוראת להיכנס בה ולנצל נשים שמעמדן הדתי והחברתי חלש ממילא מולם; ואף אי-אפשר שלא לתהות אל מול חוסר הצניעות הבסיסי שבמעמד זה, שאינו מכבד לא את הנשים המתגיירות, לא את בית הדין ואף לא את מה שמהווה את שער הכניסה לעם היהודי בעת הזאת.

חשוב להבין את הדילמה העצומה הכרוכה בדיון ציבורי והצפת הנושא, שכן הצבעה על ליקוי כלשהו בגיור של נשים שנעשה שלא כדין – מסכנת בראש ובראשונה את אותן נשים אומללות, מכיוון שבנוסף לכל מה שעברו, יש חשש כי הן אלה שיצטרכו לשלם את המחיר הישיר והמידי, אם יוחלט שהגיור שלהן, מסיבה זו או אחרת, אינו תקף.[2] בארצות הברית התלבטו האם לפרסם את אותם צילומים שנמצאו בבית הרב פרוינדל על מנת להביא להרשעתו, או שיש בכך משום פגיעה נוספת בנשים הטובלות; וגם אני תוהה, עד כמה עליי לחשוף לאור השמש את המקרים שנגלו בפניי, המעידים על הטרדות מיניות, ניצול ורמאות בתהליך הגיור.

על מידת השינוי ביחס הציבורי לנושא טבילת הנשים המתגיירות בפני בית דין של גברים, יכולה להעיד הוועדה לשוויון מגדרי של הכנסת הקודמת (ה-19) בראשות ח"כ ד"ר עליזה לביא. לביא, המסורה לנושא כבר שנים, הקדישה את אחת מישיבות הוועדה בשנת 2013 לנושא הגיור, והזמינה אותי, על רקע התערוכה שהצגתי באותה עת בבית האמנים בתל אביב – לפתוח את הישיבה בקטע מהווידיאו-ארט. אף שבישיבה נכחו נציגי כל הגופים הקשורים לנושא – פקידי מנהל הגיור, נציגי הרב הראשי, ארגונים, עמותות ויחידים העוסקים בגיור – לא ניכר היה כי הנושא של טבילת נשים מתגיירות הצליח לעורר את תשומת לבם.

לעומת זאת, ישיבתה האחרונה של הוועדה, ביום פיזור הכנסת ה-19, הוקדשה כבר כולה לטבילת נשים מתגיירות ועוררה עניין ציבורי ותקשורתי. את הישיבה פתחה ח"כ ד"ר לביא בהקראת עדות מטלטלת של בחורה אנונימית, המתארת את החוויה הקשה שעברה במהלך הטבילה לגיור – עדות שאליה נחשפתי בזמנו בקבוצת הפייסבוק 'דור 1.5' (דור ילדי העולים מברית המועצות לשעבר), והיא מובאת לראשונה בדפוס באסופה זו.

כשקראתי לראשונה את אותה עדות אנונימית, חשתי ביתר שאת כי את 'המעשה' שאני מספרת מזה כשנתיים, אי-אפשר להמשיך ולספר ללא התייחסות מעמיקה וישירה להיבט כואב וקשה זה של הטרדות מיניות שחוות, גם אם לעתים רחוקות, נשים המבקשות להצטרף לעם היהודי. באופן חריג החלטתי לפתוח את הסרט התיעודי שסיימתי לערוך, ולהוסיף את עדותה של ג'ניפר פוליאקוב, שבצעד אמיץ החליטה לחשוף את שמה.[3]

* * *

רצף המקרים המתוארים כאן ואחרים נוספים שהתרחשו בישראל ובתפוצות, זעזעו אותי וחיזקו את הבנתי כי נושא זה של הטרדות מיניות הוא חלק בלתי נפרד מסוגיית הטבילה לגיור של נשים לעיני בית דין של גברים. בין אם הדברים נעשים 'כהלכה' ובין אם בניגוד לה – אי-אפשר להתעלם מכך שבחסות אותה הלכה נעשה קלקול חמור, נגרם עוול וחילול השם, ויש לחשוף את הנגע הזה לאור השמש כדי לבער אותו.

כאשה דתייה, לא קל לי לחשוף נגעים בחברה הדתית שאליה אני משתייכת, אולם אני מאמינה כי התיקון והשינוי במציאות הקלוקלת לא יבואו כל עוד ה'תקלות' יטופלו בצנעה ובחדרי חדרים. ההלכה הנוהגת היום בישראל, שלפיה נשים יכולות להצטרף לעם היהודי רק לאחר טבילה בחלוק אל מול שלושה דיינים – אינה מתיישבת בעיניי לא עם ערכי הצניעות היהודיים, לא עם ערכי המוסר והצדק ואף לא עם ערכי השוויון וכבוד האדם.

 

נורית יעקבס-ינון

 

 

 

 

 

דברי הרב אליעזר ולדנברג שנאמרו בכנס הדיינים השני של דייני בית הדין הרשמיים במדינת ישראל בראשות הרבנים הראשיים בירושלים, כ"ה-כ"ו בתשרי תשי"ד (4–5 באוקטובר 1953)

(תיק גל-6957/20, ארכיון המדינה, עמ' 20–23)

 

מה שדיברנו עד כה הוא בשאלת עצם הגֵרות ועדיין יש לנו לדבר דבר מה במיוחד בנוגע לביצוע גרות הנשים.

כידוע עפ"י ההלכה, צריכה האשה הבאה להתגייר לטבול בפני בית דין, דהיינו שנשים מושיבות אותה במים עד צווארה והדיינים מבחוץ, ומודיעים אותה מקצת מצוות קלות וחמורות והיא יושבת במים ואח"כ טובלת בפניהם והם מחזרים פניהם ויוצאים, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמים. והנה בדורנו זה, שרבו לדאבוננו מבקרי ומחפשי מומים אצל נושאי דגל התורה, מצאו מקום להתגדר בנוהג זה, ובאים בטענות על כך על הפרושים והנה אילו אין מקום להתגדר בכך מבחינת ההלכה בוודאי ובוודאי שאסור לנו לפנות לדברי שווא ותפל אלה, ולא תהא תורה שלנו בשיחה בטלה שלהם. אבל נדמה לי שיש לנו מקום של עצה ותושייה מבחינת ההלכה לסתימת פיות המקטרגים שרבו כן, וכבר יצאה יסוד של הוראה על כך מק' רבה של ירושלים לשעבר הרב ר' שמואל פלאנט ז"ל, שהנה בספר 'בית אברהם' עבד הרשקוביץ פנה המחבר בשאילת עצה על עניין גרות נשים להרב פלאנט בהיות ובמדינתו במעלבורין [=במלבורן] אשר באוסטרליה יכול הדבר לגרום לח"ה [=לחילול השם] גדול לחשוב את דייני ישראל למפירי החוק המוסרי. והשיב וז"ל [=וזו לשונו]: בעניין גיורת שאין רשות לאנשים להיכנס בבית הרחצה – נכון כי נשים כשרות ילכו עם האשה שחפצה להתגייר אחרי קבלתה דת ישראל בכל פרטיה כד"ת [=כדברי תורה] ושלושה תלמידי חכמים ילכו עמהן בצוותא עד המקום שהרשות בידם להיכנס. ובבית הרחצה תלך האשה הגיורת עם הנשים הכשרות והיראות והמוחזקות שיטבילו להאשה הגיורת כד"ת [=כדברי תורה] וידעו כי השלושה תלמידי חכמים עומדים סמוך לגבול שיכולים להיכנס ודעתם עליהן. ואחרי הטבילה יגידו בפני תלמידי חכמים שטבלה כד"ת [=כדברי תורה] עכ"ל [=עד כאן לשונו]. הרי מצאנו ראינו הוראה עקרונית שיצאה כבר בזה מפני זקן, שביכולתה לסתום פיות המקטרגים ואמנם הוראת הזקן הייתה בנוגע גרימת ח"ה [=חילול השם] בין הגויים שהמרחץ שם ובנידוננו השאלה בין יהודים – אבל יש להתחשב עם המצב של היום שאנו נמצאים בו.

וכן מצינו בזה מעשה רב בספר 'משפטי עוזיאל' להרה"ר [=להרב הראשי] עוזיאל ז"ל (חלק א ויורה דעה סימן יג) שהנהיג הלכה למעשה בעיר סאלוניק [=סלוניקי] שתעמוד הגיורת בלוויית שלוש נשים ישראליות לפני בית דין ובית דין יודיעו לה מצוות קלות וחמורות ועונשן בדין ובהלכה, ואחרי קבלתה עול מצוות יצוו עליה שתלך תכף עם הנשים שאִתה בבית דין לטבול בפניהם בתור שליחות בית דין ולשם קבלת היהדות וכל מצוותיה, וכן יאמרו לה הנשים בשעת טבילתה, עיי"ש [=עיינו שם] בנימוקיו וטעמיו, ופעם בדברי אתו הסכים לי שמן הראוי להנהיג כך גם כאן בארץ, ולכן הכרחי הדבר שיונהג בזה נוהג כללי ואחיד.

 

 

[1]. הפער בין שיח הצניעות הנוקשה ו'שמירת העיניים' לבין חוסר הצניעות שבמעמד הטבילה, בא לידי ביטוי קומי-טרגי בעובדה שרבנים מסוימים התלבטו האם הם יכולים לבקר בתערוכה ולצפות בסרט, מחשש למראות לא צנועים.

 

[2]. חשש זה הנוהג בישראל לביטול בדיעבד של גיור, הוא תקדים שלא נשמע כמותו בתולדות העם היהודי.

 

[3]. עוד לפני ששמה של ג'ניפר נחשף, זיהו אותה אנשי מנהל הגיור ומיהרו להתקשר אליה, דבר שיצר מטבע הדברים תחושת איום מרומז על השלכות עדותה וגיורה.