פתח דבר - 2013

לנושא של טבילת גיורות בחלוק (בלבד) לעיני שלושה דיינים גברים נחשפתי לפני שנים אחדות, כשהגיע לידיעתי קיומו של מסמך הנושא חותמת של משרד ראש הממשלה, ובו מכרז המיועד לגברים שומרי שבת שישמשו כבית דין במקוואות לגיור. עד אז לא הכרתי מקרוב את עולמם של הגרים ולא הייתי מודעת לקבלת הפנים המביכה שעורכת היהדות לנשים הבאות בשעריה. 

מנקודה זו החל המסע שלי להשמעת זעקתן האילמת של הגיורות, ולבחינת מעמדן ותפקידן של הנשים הנוכחות בטקס הגיור אך מושתקות בו – הטובלות עצמן והבלניות הנמצאות לידן אך אינן ראויות לתת עדות או להיות שלוחות בית דין; ושל הנשים הנעדרות מן הטקס – אלו שאינן מורשות לשמש כדיינות ולהטביל את הגיורות, על אף היותן תלמידות חכמים.
באפריל 2013 יזמתי, יחד עם האמנית הילה קרבלניקוב-פז והאוצרת רז סמירה, את התערוכה 'מעשה באשה וחלוק' בבית האמנים ע"ש זריצקי בתל אביב, שכללה מיצבי וידיאו-ארט שביימתי, סדרת ציורים ייחודית בטכניקה מעורבת של קרבלניקוב-פז, ועבודה של האמן שמעון פינטו על חלל המקווה. אחת מעבודות הווידיאו כללה מעין 'בית דין' של שלושה רבנים הקשורים לעולם הגיור בישראל: הרב חיים דרוקמן, הרב דוד סתיו והרב בני לאו, המציגים שלוש נקודות מבט שונות (וגבריות) על הסוגיה.
את התערוכה ליווה קטלוג שכלל התייחסויות עיוניות, אישיות ויצירתיות לנושא. לא במקרה, אל מול 'מועדון הגברים הסגור' של בית הדין, כתבו בקטלוג נשים בלבד: הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, ראשת בית המדרש לנשים בבית מורשה ותלמידת חכמים מוערכת, הציגה את ההיבט ההלכתי של טבילת גיורות והצביעה על אפשרויות הלכתיות מעשיות לשינוי המציאות הנוהגת כיום1; הטוענת הרבנית רבקה לוביץ פרסמה באותו קטלוג את 'מדרש הגיורות' היפהפה שכתבה המובא גם כאן2,  שהיווה השראה לאחת מעבודות הווידיאו-ארט; ח"כ ד"ר עליזה לביא התייחסה להיבטים הציבוריים של הסוגיה. ההתמודדויות השונות של כל אחת עם הנושא, נוצרו מתוך דחף פנימי של כל אחת מהן להעלות את המודעות לבעיה, לשבור את חומת השתיקה ולהביא לשינוי. התרגשתי לגלות כי כפי שאני נחשפתי לנושא במקרה והתחלתי לפעול להעלאת המודעות אליו, כך גם נשים אחרות פעלו במקביל, כל אחת בנפרד, כל אחת בתחומה – דרך עיון הלכתי, דרך פעילות ציבורית, ודרך עשייה אמנותית ויצירתית – להרמת מסך השתיקה שהייתה עד אז נחלתן של נשים גיורות. הקטלוג, שהיה למעשה אסופת מאמרים ראשונה בנושא, כלל גם את עדותה של ח"כ לשעבר אורית זוארץ אשר גוללה לראשונה את זיכרונותיה מטבילת הגיור שלה כילדה לצד אמה; ואת נקודת המבט האמנותית שהוסיפו רז סמירה, קציעה עלון ואמילי בילסקי. 
על עבודת הווידיאו-ארט קיבלתי את פרס 'הסרט הטוב ביותר' בקטגוריית תעודה חופשית של פורום היוצרים הדוקומנטריים. מעבר לשמחה על כך שגם האמנות קיבלה הכרה ולא רק הצד האקטיביסטי, שמחתי בעיקר על הכוח הנשי שקיבל העצמה ודחיפה, ועל כך שמה שנעשה בחדרי חדרים ונשמר בחדרי הלב, זכה סוף סוף לאור השמש המרפא. 
תשומת הלב הציבורית שעוררה התערוכה והדיון הרחב שהתפתח בעקבותיה, היו מפתיעים בהיקפם ובעוצמתם. כמעט כל כלי התקשורת המרכזיים בישראל הקדישו לנושא אייטם מרכזי, כאילו מדובר באירוע בעל היבט חדשותי, אף שלא היה בו שום חידוש מלבד החשיפה של נוהל שהיה סמוי מהציבור הרחב, בתחום שעל פי רוב אינו מעסיק את הציבור בישראל אף שיש לו נגיעה לרבים. 
להבנתי, שילוב הכוחות בין הנשים שפעלו בנפרד בזירות השונות, בתוספת היצירה האמנותית – הוא שהביא לאימפקט דרמטי זה שעורר הדים בזירה ההלכתית, הציבורית והפוליטית בארץ ופרץ את סכר השתיקה של עשרות נשים, אשר החלו לשתף ולחשוף לראשונה את החוויה המביכה שעברו בבית הדין. 
בשנים שעברו מאז יצאתי לדרך, חשתי כי 'המעשה' ממשיך כל הזמן להיכתב ולהיעשות והדרך לא תמה. בעקבות התערוכה והקטלוג יצרתי סרט (תיעודי, 30 דקות) בעל אותו שם, מעשה באשה וחלוק, ובימים אלה מושקים אתר האינטרנט והמארז, שנועדו להיות מצע להמשך המודעות הציבורית בנושא. 
אסופה זו המצורפת למארז הסרט מביאה לפניכם עיונים נוספים והתמודדות עדכנית עם הסוגיה, הכוללת גם את ההיבט של ההטרדות המיניות העלולות להתרחש במעמד הטבילה בחלוק מול גברים. קולה האמיץ של ג'ניפר פוליאקוב המובא כאן, מייצג נשים רבות שפנו אליי בעקבות התערוכה והחשיפה הציבורית, ושיתפו אותי בחוויות דומות. יש לזכור כי נשים אלה מצויות בין הפטיש לסדן – תלונה שלהן על פגם בהתנהלות הדיינים עלולה לפסול מעיקרו את גיורן ולבטל את השתייכותן לעם ישראל. על סוגיה זו ראו בהרחבה באחרית דבר. 
כמו כן מובא באסופה זו צילום פרוטוקול דיון מכנס שנתי של הדיינים בראשות הרבנות הראשית משנת 31953,  שבו הרב אליעזר ולדנברג, מגדולי הפוסקים בדור האחרון, מנסה לשכנע את מועצת הרבנות הראשית להתקין בארץ נוהג אחיד שלפיו נשים תטבולנה בפני נשים. הוא מסתמך על פסיקה של הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל, שפסק בעת כהונתו כרב בסלוניקי לפני קום המדינה, שנשים יכולות להיות שלוחות בית דין. 
הרב ולדנברג מנמק את עמדתו בטענה שהנוהג לפיו נשים טובלות בפני גברים הפך לכלי בידי המקטרגים נגד הדת והביא לחילול השם גדול, ואין מנוס מכך שהגיורת תטבול מול שלוש נשים שיהיו שליחות בית דין. פתרון זה שהציע הרב ולדנברג לא התקבל והנוהג שלמעשה קיים עד היום הוא כפסיקתו של הרב עובדיה יוסף – שעל בית הדין (הגברים) להיות נוכח ממש בטבילה4.  
ואולם, אם בתחילת הדרך קראתי לאמץ פתרון זה, כיום נדמה לי כי בשלה השעה להציב דרישה מפורשת להקמת בית דין של נשים לגיור. מדובר בלא פחות מאשר מהפכה בעולם ההלכתי שבוודאי תזעזע את אמות הספים, אך נדמה כי הרכבת כבר יצאה מהתחנה ואנו מתקרבים לפתרון זה במוקדם או במאוחר. 
באירוע נעילת התערוכה (מאי 2013) העביר הרב יהושע (שוקי) רייך, ראש המכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום (ממוסדות 'אור תורה סטון' בראשות הרב שלמה ריסקין), שיעור תורני על האפשרות שנשים יכהנו בתפקידי דיינות. מאמרו באסופה זו מסכם את השיעור במילים בהירות. הרב רייך אף הכריז באותו מעמד על פתיחת תכנית להוראת הלכה לנשים במכון5.  מאז עברו בהצלחה ארבע נשים (רבניות) את מבחני ההלכה וקיבלו היתר הוראה, ותשע נשים נוספות נמצאות בשלבי סיום וקבלת ההיתר. גם במוסדות אורתודוקסיים נוספים בישראל ובארצות הברית מוסמכות בשנים האחרונות נשים לפסיקת הלכה, ונדמה כי אנו מתקרבים יותר ויותר לפתיחת שערי הדיינות בפני נשים ואף נראה כי הזירה הראשונה בה בית דין מסוג זה יבוא לידי מימוש תהיה בתחום הגיור.
אין ספק שהשיח הציבורי בנושא טבילת גיורות עבר שינוי בשנים האחרונות. מחוסר מודעות כמעט מוחלט לנושא, התעורר שיח ער הכולל בתוכו שלוש סוגיות נפיצות: סוגיית הגיור, הכרוכה ללא ספק במאבקים פוליטיים עזים בין מחנות שונים בשאלת השליטה במפתח הכניסה לעם היהודי; סוגיית מעמד האשה ביהדות, שבמקרה הנוכחי מתורגמת לשאלת שילוב נשים בתפקידי בית דין; וסוגיית המקוואות שאף היא עלתה לאחרונה לדיון ציבורי, בשאלת זכותן של נשים (לא גיורות) לטבול, אם יבחרו בכך, ללא נוכחות של בלנית. בשלושת התחומים הללו אנו רואים מאבק בין הצד השמרני המתעקש לשמור לעצמו את עמדות הכוח וההשפעה, ומולו את הצד הליברלי (המיוצג פעמים רבות על ידי נשים) המבקש לפרק את המשטור הפטריארכלי, לאוורר דפוסים הלכתיים נוקשים, ולאפשר מקום מכבד לנשים תוך הישענות על תקדימים הלכתיים ועל ידע תורני רחב.
כשלעצמי, אם בתחילת הדרך ביקשתי לעורר מודעות ציבורית לנושא ומציאת פתרון של אשה כשלוחת בית דין, ברוח המדרש הידוע 'אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים' (בראשית רבה, וישב, פד, ד) – כיום אני מבינה שהפתרון לסוגיה חייב להיות מקיף יותר. בתחומים אינטימיים של נשים בכלל, ובתחום ספציפי זה של טבילת נשים מתגיירות בפרט – נדמה כי נשים תלמידות חכמים יכולות לתת מענה ראוי והולם המכבד את פני המתגיירת, את פני הנשים באשר הן ואת פניה של היהדות בכלל.
***
המסע שניצניו החלו כבר לפני כחמש שנים הפך מפרויקט אמנותי שהוצג כתערוכה וכסרט, למסע אקטיביסטי לשינוי חברתי-ציבורי שלא צפיתי מראש את יעדיו ואת תביעותיו ממני ומחבריי לדרך. לאורך כל שלבי העשייה הציבורית, העיונית והתקשורתית, ובפרט האמנותית והקולנועית, נרתמו עשרות נשים וגברים ותרמו מכישוריהם ומהידע שלהם לדחיפת תהליכים שלנגד עינינו מתחילים להשתנות, ולו במובן של מודעות והכרה בבעיה. מעניין אזוטרי שהעסיק רק את העוסקים בגיור, הפך הנושא לעניין ציבורי המעסיק מנעד רחב של אנשי ציבור ומקבלי החלטות, כמו גם של הציבור הרחב. 
אני אסירת תודה לכל השותפים לדרך ומקווה שנמשיך לצעוד יחד עד לשינוי המיוחל. 
תודתי נתונה לקרן פוזן והעומדים בראשה – נשיא הקרן, מר פליקס פוזן ומנהלה מר דניאל פוזן, שנתנו בי אמון ותמיכה מתוך הכרה בחשיבות הסוגיה, ואפשרו לי להעמיק ולהרחיב את העיסוק בנושא ולהנכיח אותו בשיח הציבורי, מתוך שותפות להבנה שהנושאים העומדים במרכזה – גיור ומעמד האשה ביהדות – הם בעלי השלכה רחבה על העם היהודי ועל פניה של היהדות בישראל ובתפוצות. 
אני מבקשת להודות במיוחד ליעל נכון-הראל, מנהלת קרן פוזן ישראל, שהבינה את החיבור של הפרויקט לחזון הקרן, והפכה עבורי את הקרן לבית תומך ומסביר פנים.
תודה אישית להדס אחיטוב עורכת הלשון ולג'רמי קוטנר המתרגם לאנגלית שמקצועיותם מתחרה רק במסירותם שאין לה שיעור.
את הגרפיקאית נעמה קדוש הכרתי במהלך צילומים לסרטי 'ברית' (2005) בו היא כיכבה כאחת הגיבורות. מאז הפכנו לקולגות ואני מודה לה על החברות והטעם הטוב.
תודה מיוחדת לשרון אסף שהצטרפה בישורת האחרונה להגהת החלק האנגלי ותרמה ממקצועיותה ומרוחב ידיעותיה.
תודה אוהבת לזהר, שותפי לדרכים כולן, ולהורינו וילדינו האהובים, שהכול מהם ובשבילם.
נורית יעקבס-ינון,
אייר תשע"ו, מאי 2016
 

1. עיבוד של מאמרה 'והאשה מטבלת את האשה: טבילת אשה לגרות בפני בית דין', אקדמות, כא (אלול תשס"ח), עמ' 65–82. משנת תשס"ז מתקיימת בבית המדרש לנשים בבית מורשה תכנית הלכה המיועדת לאפשר לנשים בעלות רקע עשיר בלימודי גמרא והלכה, לפתח קומה נוספת של לימוד תורה, לסגל את השפה ההלכתית ולקחת חלק בשיח ההלכתי בן זמננו. הלומדות עומדות במבחנים הדומים למבחני ההסמכה של הרבנות הראשית, בכתב ובעל פה, והן נבחנות על ידי רבנים בעלי שם. נכון להיום (על פי אתר בית מורשה), עמדו כבר תשע בוגרות במבחנים אלו. 

2. המדרש יפורסם בקרוב בכרך השני של דרשוני: מדרשי נשים בעריכת תמר ביאלה. 

3. אני מודה לפרופ' עמיחי רדזינר שטרח להביא לי את צילום הפרוטוקול לאירוע פתיחת התערוכה.

4. בכהונתו של הרב עובדיה יוסף בקהיר הוא חלק על רבני קהיר בנושא הגיור. הם התירו טבילת גיורת ללא נוכחות הדיינים, והוא התנגד לכך וסבר שהדיינים חייבים להיות נוכחים. הוא אפילו הציע לפרוש מעל המים סדין גדול כדי שגוף האשה לא ייראה. וראו אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות: חקר ההלכה וביקורת תרבות, רמת גן 2007, עמA' 119.

5. מתוך אתר מדרשת לינדנבאום: 'המכון למנהיגות הלכתית ע"ש סוזי ברדפילד ז"ל נוסד בשנת תשס"ז ומיועד לנשים בעלות רקע מעמיק ורחב בתלמוד ובהלכה. הלומדות, המכונות עמיתות, עוברות הכשרה מקיפה בתכנית הלימודים הקלאסית של לימודי רבנות, הכוללים את הלכות איסור והיתר, שבת, נדה ומקוואות, אבלות, וסידור חופה וקידושין. משך תקופת ההכשרה הוא חמש שנים, וכולל עשרים ושש שעות שבועיות. בסיום המסלול, הנשים שעמדו בהצלחה בכל המבחנים, מקבלות "היתר הוראה" – האישור הנהוג מדורי דורות להנהיג ולפסוק הלכה'.