על התערוכה מַעֲשה בְּאִהָּ וְחָלוּק

הפמיניזם כאן הוא בבחינת המובן מאליו. התערוכה 'מַעֲשה בְּאִהָּ וְחָלוּק' מצליחה להתעלות מעל למחאה הפמיניסטית השגורה: הצגת הסובייקט הנשי כקרבן, ההיבט של הגוף הממוגדר הנתון למבט מפקח. התערוכה משמשת פלטפורמה מרתקת לדיון שבמרכזו עומדת מערכת היחסים בין 'חוץ' ל'פנים'.

ההטבלה במקווה שעוברים הצופים בתערוכה היא הטבלה אל תוך הפרהסיה ולא אל תוך האינטימיות, האינטימיות המרבית של אדם עם גופו - ודרך הגוף עם האלוהות - שאותה מבקש לייצר המקווה, מקום האיסוף של האנרגיה הרוחנית המטהרת.

דומה כי הטבלה זו אל הפרהסיה היא הטקטיקה העיקרית של התערוכה. התערוכה מבקשת להתמקם בנקודת הקצה בה מתחברת הצניעות המרבית שההלכה רוצה ליצור, הבאה לידי ביטוי בגיור אשה, אל התוצר הפרדוקסלי שלה - ארוטיזציה מוחלטת של הקודש. התערוכה מעמידה לבחינה מדוקדקת מהלך הלכתי המסתיים באבסורד: הפקה תיאטרלית ארוטית מציצנית המקיימת, בסופו של דבר, קווי דמיון ־ מטרידים לפרקטיקות פורנוגרפיות ידועות. התערוכה מצרינה את המקום הממשי בו קורסת הפטריארכיה אל תוך עצמה ומייצרת מופע של מציצנות גברית בהכשר. הנה כך, מתוך הניסיון הבלתי פוסק לשנע את המיניות אל מחוץ לעולם - הופך העולם כולו לנושא משא ליבידיניאלי.

התערוכה מציגה שימוש מבריק בגלריה, בחלל התצוגה הלא מסחרי, כמחוז פרטיקולרי מובחן של ציבוריות, מקום הנתון תמידית לעין ביקורתית, עין המתבוננת ברבנים הלבושים היטב המתבוננים בגיורת העולה ויורדת במים, עטופה בחלוק, מעורטלת פיסית ונפשית. מערכות הכלים של האמנות: וידאו, קולאז' וציור שמן, מסמנים את אי הכניעה למסמנים הקבועים של ההלכה. הרבנים מוצגים בגלריה כמרואיינים, כמי שנוטלים חלק בפרקטיקה אמנותית המכונה 'עבודת וידאו'. זוהי רגישות חדשה הצומחת מן הדור הצעיר, שאינו מוכן עוד לזנוח את שפת האמנות הפלסטית ה'חילונית'. החלל ההרמטי הסגור של המקווה הופך למרחב מחורר: אנו מציצים באופן בו נחקקת ההלכה בגוף הנשי דרך מסכַת הייצוג של האמנות. חלל הגלריה הופך למקווה, והשאלות צועקות מן הקירות.

שם התערוכה 'מַעֲשה בְּאִהָּ וְחָלוּק' מושך חוט אל מעשיות ואגדות, עולמות תמימים של מלבושים וגלגולים, מעשי נסים ויראת שמיים. אולם מי המקווה הם מראה המתנפצת בפנינו. הם משקפים לנו גוף נשי המבקש לחדור את הקרום הבלתי חדיר של הדת היהודית; ובכדי לחדור אל תוך התאים החסומים הללו - עליו להיגלות, עירום ועריה. עליו לקבל על עצמו, באקט סמלי ומעשי כאחד, מערכות-מערכות של השפלה פטריארכאלית.

האמניות והאמן המשתתפים בתערוכה הם אנשים שומרי מצוות. אין זו 'פרובוקציה' או 'התגרות'. אין זו התחסדות או צעקנות. זוהי תערוכה המשתמשת בכליה שלה בכדי ליצור תמהיל חדש בין מרקם החיים בתוכו מצויים האמנים, לאמנות, למגדר, לנראות פרטית וציבורית. זו אינה מעשייה המסופרת לחילוניים על 'זוועות הדת'. זהו שיח פנימי המתנהל בגלוי, לעין השמש, תחת קורותיו של בית הקרוי 'בית האמנים'. האמנים הדתיים חשים בבית זה כביתם. הם חשים במקווה כביתם. מיזוג העולמות מנביע את נקודות המעקש הבלתי נסבלות, את מקומות החיכוך הצורמים. ציורי השמן העדינים של שמעון פינטו רוויים טרנסצנדנטיות. עבודות הקולאז' העמלניות של הילה קרבלניקוב-פז חודרניות ומציצות פנימה פנימה ־־ אל תוך הקרביים, ועבודות הווידאו הנוקבות והמרהיבות של נורית יעקבסינון אינן נותנות מנוח. שלושת ־ האמנים הם אמנים מעולים, שאינם באים אל התערוכה הזו ממקום ראשוני או בוסרי. מאחורי כל אחד מהם גוף עבודות עשיר. )לאחרונה: תערוכת היחיד 'חוף שרתון' של הילה קרבלניקוב-פז בגלריה יפה ברוורמן; ־תערוכת היחיד 'אין מקום רחוק' של שמעון פינטו בגלריה פלורנטין 45; סרטה התיעודי של נורית יעקבס־ינון 'ברית: אנשים, אלוהים ומה שביניהם'). חבירתם יחד מצליחה לייצר חלל עמוס ומרתק.

דומה כי תערוכה זו מעמידה קוטב מובחן לתערוכה המעולה 'מטרוניתא' שהוצגה לא מכבר במוזיאון עין חרוד, באצירת דבורה ליס ודוד שפרבר. בעוד 'מטרוניתא' ביקשה לפרוש מרבד של ייצוגים ונושאים הכרוכים בנקודת ההצלבה בין פמיניזם, מגדר ודת, ולהכניס תחת כנפיה מספר רב של אמניות, מבקשת התערוכה הנוכחית לקרוא את שלל הסוגיות הללו מתוך התבוננות באירוע יחיד, מקרה קיצון, שמתוכו יוצאות ומתפענחות שלל סוגיות.

האם יוכלו הן העולם החילוני והן העולם הדתי להכיל את התערוכה הזו, על שלל משמעויותיה?

ד"ר קציעה עלון, מרצה לאמנות וספרות באוניברסיטה העברית. לשעבר ראש התכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל, ערכה את כתב העת 'הכיוון מזרח', שימשה כאוצרת הבית של גלריה זימאק בתל אביב. לאחרונה יצא ספרה 'אפשרות שלישית לשירה' ובקרוב יצא ספרה 'שושנת המרי השחורה', שניהם עוסקים בשירה מזרחית.