מעשה בשתי אמניות וצייר

התערוכה "מַעֲשה בְּאִהָּ וְחָלוּק" מתמקדת במוטיב טבילת נשים מתגיירות. הטבילה במקווה היא השלב הסופי בתהליך גיור ארוך וממושך. הגר הטובל בתוך המים עולה מתוכם כאדם חדש, והטבילה הופכת אותו רשמית ליהודי. הטבילה נעשית בפני שלושה דיינים שתפקידם לאשר את הגיור. נשים מתגיירות טובלות מול בלנית בעירום, ולאחר מכן טובלות שוב בפני שלושה דיינים בחלוק המאפשר כניסת מים אך שומר על צניעותן. במעמד זה משמשות בערבוביה תחושות התעלות לצד תחושות השפלה. רגעי טקס הטבילה עשויים להיות מביכים ומרגשים כאחד.

הטבילה היא מוטיב מרכזי במסורת היהודית. היא מסמלת חיים וצמיחה ונכרכים בה דימויים סמליים של בריאה ולידה. על מקומו של המקווה בעולם היהדות ובעולם האמנות כותב דוד שפרבר:

 במסורת היהודית אפשר למצוא שתי סוגי טבילות. האחת טבילה לשם טהרה, שהופכת את מצבה של הטובלת (או הטובל) במונחים הלכתיים משפטיים מטמאה לטהורה, והשנייה טבילה סימבולית לשם קדושה... העיסוק במקווה הטהרה בולט מאוד בעשור האחרון בשיח התורני, כמו גם בשיח הדתי- פמיניסטי. נוכחותו בתחום האמנות היהודית הפמיניסטית בולטת על רקע העובדה שהוא נעדר בדרך כלל מתצוגות יודאיקה במוזיאונים, אף שהמרחב הזה והמנהגים הקשורים בו הם נושא חשוב ומרכזי בעולם היהדות. ('מסירות חציצות', ערב רב, 4.6.2011)

התערוכה עוסקת בטבילת הגיורת לא רק מההיבט הרוחני שלה אלא גם מההיבט הפיזי והפמיניסטי. הטבילה אוצרת בחובה את העיסוק בפרטי ובאינטימי, לא מנקודת מוצא של חוסר מוביליות חברתית או של חולשה, אלא מנקודת מוצא של כוח, זכות ובחירה.

לתערוכה זו חברו יחד שלושה אמנים, כולם שומרי מצוות וכולם משתייכים לקהילה האורתודוכסית. כל אחד מהם יוצר במדיום אחר. שמעון פינטו מצייר במדיום המסורתי של שמן על בד, הילה קרבלניקוב־ פז 'מציירת' בטכניקה עכשווית וייחודית ואילו נורית יעקבס-ינון מגיעה מתחום הקולנוע, בימוי והפקת סרטים. תחומי האמנות השונים חוברים יחד לאמירה אישית וקולקטיבית על הקונפליקט המהותי הגלום בטבילת הגיורות.

סדרת העבודות של הילה קרבלניקוב-פז, שנוצרה במיוחד בעבור תערוכה זו, מציגה בפנינו את השלבים השונים של טבילת הגיורת. הסדרה מבוססת על תצלומים שתיעדו את ההכנות לטבילה, את תהליך הטבילה, את הדיינים, את הבלנית ועוד. סדרת הציורים מפרקת את הסצנה ואת חלל המקווה, ומראה אותם מזוויות שונות: מבט מלמעלה למטה )מבטם של הדיינים על הטובלת);
מבט פרונטאלי; מבט מלמטה למעלה (מבטה של הטובלת על הדיינים) ; מבט על הבלנית יחד עם הדיינים ועוד. הציורים עשויים מפיסות אינסופיות של מסקינגטייפ וטפטים המודבקים זה ליד זה בסבלנות ובעמלנות. טכניקה זו יוצרת 'ציור' מרובה פרטים המאופיין בצבעוניות עזה. סגנונה של קרבלינקוב פיגורטיבי, נאיבי, עממי.

הטבילה מתוארת בציורים כמיקרוקוסמוס לחיי הקהילה הדתית. בכך ממשיכה סדרה זו את העיסוק של אותה אמנית בים הנפרד - סדרת ציורי נשים דתיות בחוף שרתון שהוצגה בגלריה ברוורמן בתל אביב. בשתי הסדרות הללו - על הטבילה במקווה ועל הרחצה בים - מתחברת קרבלניקוב-פז לתמת המתרחצים, תמה מרכזית בציור הקלאסי והמודרני. הקישור בין נשיות למקור מים משותף לכל התרבויות בכל התקופות, כמין ארכיטיפ או סימבוליקת רחם הקשורה גם לטהרה ולידה. עיקר עניינו של קישור זה באינטימיות הנשית על טקסיה ובמבט המציצני. קרבלניקוב-פז אינה חוששת מלעסוק בנושא המקווה, אחד מהאזורים ־החשופים יותר של נפש האשה, של הגיורת, של החברה הדתית, של הגוף ושל הרוח.

מקווה הנשים הוא מוסד אינטימי לנשים, היחיד בין שירותי הדת המוקדש לנשים. יחד עם זאת גברים הם אלו שקובעים את ההוראות וההלכות לגביו. זה מקום שנשים משתמשות בו, אולם אף אשה אינה בין מקבלי ההחלטות המשמעותיות ביחס אליו. מצב זה משתקף מציוריה של קרבלניקוב-פז:

קרבלניקוב-פז בוחרת להתחיל את הסדרה בעבודה 'אשה חייבת' (2010), המראה את חפצי הטובלת בחדר ההלבשה. גיבורי הציור הם הכובע, החזייה, התיק, כיסא הפלסטיק והמגבת, והטובלת שיצאה לטבול מיוצגת באמצעותם כ'נוכחת נעדרת'. בציור אחר נראית הגיורת כעולה או יורדת במדרגות המקווה לבושה בחלוק הצבעוני. היא צופה באופן ישיר בדיינים ובצופים ההופכים שותפים למעמד. לאחר מכן רואים אותה טובלת בתוך המים כששלושת הדיינים צופים בה מהצד. בעבודה אחרת פניה לא נראים כלל והדיינים בודקים שכל שערות ראשה מכוסות במי המקווה.

רגע השיא של הטקס מוצג בציור  'רגליים של דיינים' (2012) שבו רואים את הטובלת מהצד כשרגלי הדיינים נראים מעבר למעקה, וכן בציור 'בין הדיינים'(2012)  שבו רואים את ראש הטובלת, רטוב, כשברקע פלג גופו של אחד הדיינים כשהציצית הלבנה בולטת עליו - לא רק כדגם צורני אלא כאלמנט של כוח הדת, כוח גברי. היא למטה רטובה, והם למעלה צופים, מציצים, בוחנים.

בציור 'הבלנית' (2012) רואים את דמותה של הבלנית אוחזת במגב רצפה ומנסה להקשיב לדברי שלושת הדיינים הנמצאים מאחור. הבלנית היא גיבורת הסצנה. היא עובדת במקווה ותפקידה לסייע לנשים ולהכינן לטבילה, היא זו שמתווכת בין הדיינים לטובלת. אסור להתעלם ממקומה של הבלנית כדמות מוחלשת, המשמשת כשופרם של אנשים חזקים המפקחים עליה. גם אם אינם נוכחים פיזית במקום, נוכחותם מורגשת היטב. די בהצצה במודעות התלויות בתאי ההכנה לטבילה שנכתבו על פי הוראות הרבנים. הבלנית היא זו שנמצאת במקווה בכל שעות פעילותו ועובדת בו, אולם אין היא ראויה לשמש כסמכות דתית ולאשר את טבילת הגיורת.

שתי עבודות הווידאו של נורית יעקבס-ינון מתמקדות בטבילת הגיורת במקווה. העבודות הן תולדה של ־ מחקר על הנושא, ואף הן נוצרו במיוחד בעבור התערוכה. העבודות מוצבות בשני צדי החלל, כך שהצופה חווה באופן ישיר את סצנת הטבילה הדרמטית ונחשף למורכבות של הסיטואציה הן דרך נקודת המבט של הטובלת והן דרך נקודת המבט הגברית הפולשת.
 

בעבודה 'מעשה באשה וחלוק'  (2013), רואים באופן סיפורי-תיעודי את תהליך הטבילה על כל משמעויותיו. הסרט פותח בקריאת הבלנית לטובלת, ממשיך בטבילה במעמד הדיינים ומסתיים בברכת 'מזל טוב' מפיהם. עבודה זו מעלה למודעות את סיפור הטבילה של הגיורת ומראה עד כמה מעמד זה, למרות החלוק המכסה, מציב את הטובלת בעמדה חשופה. מעמד זה עלול לגרום לטובלת להתמקד בקושי הטכני והנפשי במקום בחוויה הרוחנית. דרך העיסוק באמנות וידאו מבקשת יעקבס-ינון להעלות מחדש את השאלות המנסרות ־בחלל עולמה, וליצור עלילה חדשה באמצעות דימוי המורכב מסאונד ותמונה.

מיצב הווידאו 'מדרש הגיורות' (2013), כולל חמישה מרכיבים: על הרצפה מוקרן צילום תקריב של הטובלת המכניסה את ראשה למים שוב ושוב, על הקיר האחד שלושה מסכי טלוויזיה, בכל מסך נראית דמות רב )הרב חיים דרוקמן, הרב דוד סתיו והרב בני לאו)  המביא את זווית הראייה שלו בסוגיית טבילת הנשים המתגיירות בפני הדיינים. הצבת שלושת המסכים מדמה את שלושת הדיינים העומדים מעל בור המקווה בשעת טבילת הגיורת. הסאונד המתלווה לעבודה הוא הטקסט 'מדרש הגיורות' מאת הטוענת הרבנית רבקה לוביץ )לטקסט במלואו (. טקסט זה מוקרן על הקיר השני כאלמנט טיפוגרפי עיצובי. המיצב כולו יוצר אווירה מלאת ניגודים של מעלה/מטה, גברי/נשי, פיזי/רוחני, ומילה וטקסט לעומת סאונד. מיצב הווידאו מתייחס באופן ישיר למעמדה של האשה בהקשר של הטבילה אך הוא מעלה גם שאלות באשר למעמד האשה בכלל, ובכך מהווה מיקרוקוסמוס של החברה הדתית והחילונית כאחד.

הציור 'מקווה' (2010) של שמעון פינטו פותח וסוגר את התערוכה. ציור זה שונה באופיו מתוכנו הסיפורי- תיעודי של התערוכה. בסגנון שטוח, אסתטי ומינימליסטי מצליח פינטו, בשלושה משטחי צבע, לייצר את המקווה כחלל קונקרטי ופיזי ועם זאת רוחני ואפילו נשגב. המקווה של פינטו בניגוד למקווה של קרבלניקוב-פז ושל יעקבס-ינון הוא ריק - ריק מאדם ומפרטים. מבחינים רק במעקה וברמז לשפת הבריכה.

 "המקווה לא נראה, גם לא הדמויות הטובלות, אלא זוג כפכפי אצבע, מהסוג שנשים חילוניות נועלות, ודממה ריקה. הדממה הזו היא לב העבודה" כותבת הילה שקולניקברנר ('דונקי שוט: התערוכה 'אין מקום ־ רחוק' משלבת בין עולמות', עכבר העיר, 12.6.2012). קציעה עלון מרחיבה:

הכפכפים הריקים משמשים כאיקונה צורנית המבליעה בתוכה הן את 'סמל הישראליות' והן כנושא ויזואלי למושג נפקד נוכח, לנוכחות העלומה, הנעלמת, המסתורית, של האל. אלו הם אותם כפכפי-אילת שהם בו זמנית סמל של נופש ישראלי וגם סמל ללבוש זול. בציוריו של פינטו מקבלים הכפכפים הפשוטים איכות מכמירת לב. )מתוך טקסט התערוכה 'אין מקום רחוק', 2012, גלריה פלורנטין 45, תל אביב(

ורד מור בספרה 'מגילת גרות' (הוצאת ראובן מס, 2010) מתייחסת למורכבות שבחוויית הגיור של נשים ומציינת שרובן מדווחות על חוויות שליליות ממעמד בית הדין. ציורו של פינטו משלים את הצד הרוחני והקדוש הקיים בטבילה במקווה ומציג אותו בהומור ובחום שכה חסר בטבילת הגיורות. הציור אינו מתמסר בקלות לצופה, דרושה מידת השתהות והתבוננות כדי 'לחדור' לתוכו.

כאשה שנולדה יהודייה אשר מרגישה שיהדותה היא מרכיב חשוב בזהותה אף שאינה שומרת מצוות, אני מאמינה שיש צורך להוביל מהלך של שינוי בנושא טבילת הנשים המתגיירות. אני מאמינה שמהלך כזה ישרת לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים וכמובן את עולם ההלכה. הגיור הוא הדרך היחידה של אדם שאינו יהודי להצטרף לקולקטיב היהודי, לעם ישראל. זהו תהליך אישי, והמתגייר עובר אותו לבדו מול המערכת. עלינו לייצר עבור המתגיירים חוויה חיובית ובונה המאפשרת המשכיות. הפתרון של טבילת המתגיירות עם חלוק לעיני דייני בית הדין אינו אופטימלי ולוקה בחוסר צניעות. רבקה לוביץ שואלת במאמרה "הראשון לציון הרב עוזיאל כבר כתב בתשובותיו שטבילת גיורת תוכל להיעשות שלא במעמד בית דין. האם לא הגיע הזמן לסמוך על נשים?" ('טבילת נשים - בפני נשים (Ynet, 19.2.2009
התערוכה, שהיא חלוצת דרך בנושא זה באמנות הישראלית, קוראת לחברה הישראלית ולרבנות הראשית להתעורר ולהבין את הבעיה שניצבת לפנינו.

רז סמירה היא אוצרת עצמאית שאצרה תערוכות רבות בהקשר חברתי קהילתי.