פיסה לפיסה

עבודותיה של הילה קרבלניקוב-פז הן גדולות ממדים ומאופיינות באינטנסיביות צבעונית בוהקת. הן עוסקות באירועים מהווי החיים הישראלי-היהודי המוּכר לאמנית מחייה בבני ברק. התוכן הנרטיבי של העבודות הוא המרכיב הראשון הניכר למתבונן. אין זה ציור ריאליסטי או אילוסטרטיבי, אלא ציור בעל אופי רגשי חזק הטעון בסמליות אישית.

 קרבלניקוב-פז מציירת בטכניקה ייחודית לה. היא יוצרת כל פרט בעבודה מאין ספור פיסות של מסקינגטייפ וטפטים צבעוניים. המסקינגטייפ משמש לה כצבע לכל דבר - מבחר צבעי המסקינגטייפ העזים והבוהקים הוא פלטת הצבעים, ואת המכחול מחליפים מספריים ודבק. השימוש במסקינגטייפ,  חומר דל וזמין הלקוח מעולם התעשייה והבנייה, החל מתוך אילוץ כלכלי והמשיך מתוך בחירה בחומר פלסטי, סינתטי, המתאים לתרבות המודרנית. האפקט הנוצר מהשימוש בחומר זה הוא של צבעוניות מבריקה ומודרנית המזכירה פלסטיק. לדברי קרבלניקוב פז , "הצבעוניות של העבודה היא חלק מהאמירה שלה" . טכניקת ההדבקה, המזכירה פסיפס, דורשת פירוק של הדימוי למאות מקטעים, חיתוך מדויק והקפדה על פרטים קטנים.  אין בטכניקה זו אפשרות ליצור כתמים אלא רק לאייר באופן המעניק לכל הפרטים בתמונה תשומת לב שווה וטיפול זהה. הנחת פיסות של צבעים ראשוניים זה בצד זה, הדחיסות והפירוק - כל אלה מזכירים את טכניקת הציור הפּוֹינטיליסטית. בשני המקרים יש לצפות בציור ממרחק כדי שייווצר דימוי נהיר יותר. "הטכניקה שלי היא לא קולאז', לא אסמבלאז' ולא פסיפס - היא ציור", אומרת האמנית.

טכניקת ההטלאה ותהליך העבודה האיטי, הידני והעמלני, הדורש ריכוז רב ונמשך כמה חודשים, מזכירים מלאכות נשיות מסורתיות.
על כך כותב מתי פישר:
השימוש בדגמים הבונים חלק מהשטחים בעבודה, ובונים את הדגש בה על פני שטח והפסיפס הצבעוני שלו, מאזכרים גישות פמיניסטיות לאמנות שאפיינו מגמות בשנות השבעים והשמונים כמו תנועת ה-pattern and decoration  בארצות הברית.  במסגרת תנועה זו הוצע מודל של ציור שדחה את הייצוג הגברי המחלק לקטגוריות ובכך יוצר היררכיות ועולם של כוח. במקום זה הועדפו הדגם החוזר והמלאכה הנשית הביתית והאינטימית, שבהם אין יחסי חשיבות, אלא שיתוף פעולה באחווה נשית  )לעתים תוך אזכור של היסטוריה נשית). לכאורה גם בציורים שלפנינו יש שילוב רב של טקסטורות השייכות לטפטים של הבית, פני שטח המסודרים כפסיפס של רצועות מודבקות, ודגמים הבונים משטחים ופרספקטיבות... נראה כי האמנית כמו מקלפת את פני השטח בביתה  )טפטים) כדי לבנות מחדש את המערכת הסמלית דווקא באמצעות פני השטח של החיים שלה. אך פני שטח אלה משולבים תמיד בתוך מסגרת נרטיבית מאד ברורה וחדה כך שהאופציה הנשית הרכה והאוטופית נשללת כאן על ידי עולם ההגדרות ההכרחיות של הפרקטיקות הדתיות.
מתוך: ערב רב, מגזין עצמאי לאמנות, תרבות וחברה בעריכת רונן אידלמן ויונתן אמיר.

בניגוד להתמשכות של תהליך היצירה, עבודותיה של קרבלניקוב-פז מקפיאות דווקא רגעים חולפים, ־ מהירים, סצנות דינמיות, לעיתים אקראיות: הליכה ברחוב, התרחשות בשוק, הפגנה. לצורך כך היא מסתייעת בתצלומים שצילמה, שמהם היא דולה את הנושאים והפרטים לעבודתה. התצלומים הם חומר גלם זמין ומאגר של חוויות ודימויים, והם מסייעים לאמנית ללכוד את המציאות ולהתמקד בסצנה ובסיפור. פעמים רבות בוחרת קרבלניקוב-פז לתאר סצנות בעלות הכוונה מגדרית בולטת תוך חשיפת מראות פרטיים בפני ־ הצופה. מראות אלה יכולים להיגלות רק לעיניים של צופה ממין נקבה המבחינה באובייקטים או בחללים המוכרים רק לה מהמקווה, מעזרת הנשים בבית הכנסת או מסלון הכלות.

בסדרת העבודות על האשה המתגיירת הטובלת במקווה משלבת קרבלניקוב-פז חוויה מעולמו של האחר והזר עם החוויה הדתית האישית שלה. קרבלניקוב-פז מכירה היטב את מראות המקווה, ותיעדה בעבודות מוקדמות יותר את המקווה שהיא נוהגת ללכת אליו - לעתים כחלל ריק, לעתים תוך הצגת חפציה האישיים ולעתים תוך הצגת דמותה כדיוקן עצמי. בסדרה זו מתייחסת קרבלניקוב-פז לחוויה קרובה רחוקה. אין היא מתעדת את עצמה אלא אשה זרה, גֵרה, שעוד רגע תהפוך ליהודייה כשרה. המרחק הרגשי הזה מחד יחד עם ההיכרות העמוקה עם המקווה ועם חוויית הטבילה מאידך, יוצרים סדרה מופלאה בתוכן ובצורה, המעלה מחשבות רבות ומורכבות.