אשה, ילדה וכותונת רטובה - זיכרון ילדות

אם לא תעשי את מה שהם אומרים ייקחו אותך ממני ואותי יגרשו..."

לאורך שנים היה זה זיכרון מעומעם שחזר אלי בכל פעם מחדש. היו פעמים שחשבתי שהמציאות מתערבבת עם הדמיון ושניהם מושכים אותי למקום ההוא, לתמונות, לחוויות, לקולות ולמראות.

כשבגרתי, הכרתי נשים נוספות שהתגיירו ונדרשו לטבול. רבות מהן זכרו זאת כחוויה לא פשוטה. הבנתי שזה גם הסיפור שלי, החוויה שלי, הפחד שלי. פחד שליווה אותי בילדותי מאנשים לבושים בחליפות שחורות, שייקחו ממני את אמא שלי, והידיעה שנצרבה בי כשהייתי בת שש, שאני צריכה לעשות כל מה שהם יצוו כדי שנוכל להישאר ביחד.

אמי, יוליה, צעירה נוצרייה רוסייה, התאהבה באבי, מיכאל, פעיל ציוני צעיר וכריזמטי. משטרת המחשבות שלטה בדמיון והמשטרה החשאית שלטה בשטח. הייתה זו תקופה סוערת בברית המועצות הקומוניסטית של רדיפת צעירים ציונים יהודים ומעצרים של פעילים ציונים שהואשמו בבגידה במשטר. גירוש למחנות העבודה ולכלא בסיביר היו עניין שבשגרה. היו אלה השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, תקופה של חלומות גדולים להגיע לארץ המיועדת. יוליה ומיכאל היו צעירים, אוהבים, לוחמים וחולמים. במאי 1971 התגשם החלום. הם גורשו מרוסיה ונדרשו לעזוב אותה תוך עשרים וארבע שעות. הם הגיעו לאוסטריה ובסיוע הסוכנות היהודית בווינה עלו עם שני ילדיהם לישראל.

המציאות הייתה מורכבת כבר בדרך לישראל. אותי ואת אחי הבכור, אז בשמותינו הרוסיים סבטלנה וסרגיי, רשמו כילדיה של אמי בתעודת המעבר שלה תחת שמה יוליה צ'רניאק. אבי קיבל תעודת מעבר נפרדת בשמו מיכאל גילילוב. כשהגענו לארץ התברר כי על מנת שאמי תוכל להישאר בישראל, עליה לשאת את שם בעלה. לשם כך היא חייבת לעבור תהליך גיור כהלכה יחד אתנו, הילדים.

בראשית שנות ה-70 המציאות החברתית הייתה שונה לחלוטין מהמציאות המוכרת מתקופת העלייה הגדולה של שנות ה-90. באותן שנים העולים שהגיעו לארץ היו יהודים רובם ככולם, ציונים ואידיאליסטים, שביקשו להגיע לארץ הקודש. המקרה של אמי היה חריג מאוד בנוף העולים של שנות ה-70, וכך גם המראה שלה.

תהליך הגיור שאמי נדרשה לעבור הוסיף קושי על קשיי ההסתגלות וההתאקלמות שחווינו ממילא: הגענו לעיירת הפיתוח מגדל העמק, למדינה חדשה, לעולם עבודה שונה, לשפה העברית. רב היישוב, הרב גרוסמן, ורעייתו הם שליוו את אמי בתהליך הגיור באופן אישי. קשה לי למצוא את המילים שיתארו את האנשים היקרים האלה, את נועם ההליכות, הסבלנות והפתיחות. זאת היה אחת החוויות החיוביות הבודדות שחווינו בדרך הארוכה והקשה אל עולם היהדות. אמי נאלצה לתמרן בין העבודה לאולפן העברית, לעבור מלימודי היהדות אל הבית ואל הטיפול בשני ילדים צעירים. היא עמדה בכל המשימות שלקחה על עצמה בהצלחה ועברה אף את מבחני הגיור בהצלחה. לאחריהם הוזמנה לשלב הסופי בתהליך הגיור - הטבילה במקווה.

על מנת להשלים את הגיור כהלכה נדרשתי גם אני, ילדה כבת שש, להגיע עם אמי ולטבול במקווה במעמד שלושה רבנים שהתבוננו בי ובחנו אותי.

כבר כילדה הייתי דעתנית ועקשנית, וביקשתי הסבר לכל דבר. בשיחות מקדימות רבות שהיו לי עם אמי ובדרך אל המקווה היא הסבירה לי שאנחנו חייבות לעשות את כל מה שיגידו לנו, אחרת היא לא תוכל להישאר בישראל ותיאלץ לחזור לבדה לרוסיה. דבריה של אמי עוררו בי פחד וחרדה.

הגענו למקום, הטקס התחיל. אמי הייתה הראשונה לטבול, רק כתונת לילה דקיקה כיסתה את גופה. היא נכנסה למקווה וטבלה עד שהמים כיסו לחלוטין את ראשה, חזרה וטבלה כמה פעמים כפי שהורו לה שלושה רבנים שעמדו מעל ראשה לבושים בחליפות שחורות הדורות, והסתכלו על כל תנועה שהיא עשתה. אני זוכרת שהם לא הפסיקו למלמל דברים שלא הבנתי. התבוננתי במחזה מבוהלת. עמדתי מוכנה... לבושה בכותונת... והמתנתי.

אמי אותתה לי שהגיע תורי להיכנס למים. התבוננתי בפחד באותם גברים לבושי שחורים, דבריה של אמי הדהדו בראשי וחזרו על עצמם שוב ושוב: "אם לא תעשי מה שהם יגידו, ייקחו אותך ממני ואותי יגרשו". צעדתי פנימה וירדתי במדרגות לתוך מקווה המים עד שהמים כיסו את גופי והכותונת שלי החלה להתרומם. נאבקתי בכותונת כי לא רציתי שהרבנים יראו אותי ערומה ואז נתבקשתי לטבול. לא הבנתי מה הם מבקשים. הרי אני כבר בתוך המים רטובה כולי. אמי לצדי בתוך המים ורק כותונת מכסה את גופה. "היכנסי לתוך המים כמו דג" אמרה לי אמי, "עם כל הראש". לא הבנתי מה היא מבקשת והתמהמהתי. אמי משכה אותי פנימה עמוק לתוך המים. התנגדתי. לא הבנתי למה היא מנסה להטביע אותי. הטקס לא הסתיים, היה צריך לחזור על כך שוב. תחושת המשיכה של היד פנימה לתוך המים חזרה על עצמה, חוסר היכולת להתנגד, והחרדה מגזר דינם של הרבנים שעמדו כל הזמן למעלה, בוחנים, מתבוננים, ולא מפסיקים למלמל.

תם הטקס. הרגשתי מותשת. אמי הסתכלה עלי והרגיעה: "הכול בסדר, עכשיו אוכל להישאר, לא יגרשו אותי".

השנים חלפו, בגרתי, ובפעילותי הציבורית כיהנתי כחברת הנהלה בשדולת הנשים בישראל. כשנבחרתי לשמש כחברת כנסת היה לי ברור שאעסוק בנושאים שקשורים לנשים ומעמדן. בכל פעם שליוויתי אשה בתהליך הגיור, המראות והזיכרונות הציפו אותי. במהלך כהונתי טיפלתי במאות פניות של נשים בנושאי גיור, עגינות, גירושין ושאר סוגיות השזורות בחוט המחבר בין אשה, דת ומדינה. הבנתי כמה מורכבות ומסובכות נקודות ההשקה בין אלו, והבנתי גם מדוע רבים נוטים להימנע מלגעת בנושאים אלה. חשוב להבין כי איום הגירוש מהארץ מרחף גם כיום מעל ראשיהן של אותן נשים שאינן יהודיות על פי ההלכה אך בחרו לקשור את גורלן עם בן זוג יהודי, עם העם היהודי ועם מדינת ישראל.

כשניסיתי ללמוד, לבדוק ולהבין את הנוהג שגברים נוכחים במעמד הטבילה של אשה במקווה כחלק מתהליך הגיור זכיתי לתשובה כי אשה פסולה לעדות ולדיינות ובשל כך רק מעמד של שלושה גברים המשמשים כבית דין יכול לשמש סמכות דתית לקבלת הגיור. באחד מהדיונים הסוערים יותר בכנסת כשהעזתי להעלות את הנושא, הוטח בפניי "למה אתן מתנהגות בצביעות? למי זה מפריע? את לא הולכת לים עם בגד ים?"

ואחרים אף הגדילו לטעון כנגדי "צריך לחזור ולבדוק אם הגיור שלך היה כשר וכהלכה".

לטקס הטבילה ולהילולה שארגנו חמותי וגיסותיי במקווה ערב חתונתי, אמי לא הגיעה...

אורית זוארץ כיהנה כחברת כנסת בכנסת ה-18 ושימשה כחברה בוועדת חוץ וביטחון, בוועדה לקידום מעמד האשה 

וכיו"ר ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים. כיום היא דוקטורנטית ללימודי מזרח תיכון ואסלאם באוניברסיטת חיפה.