"והאשה מטבלת את האשה" טבילת נשים לגיור בפני בית דין - הצעה לבחינה מחודשת

שלושה יסודות מרכזיים מרכיבים את תהליך הגיור: ברית מילה, קבלת מצוות התורה וטבילה במקווה. כמובן, ברית מילה נוגעת לגברים בלבד, ונשים חייבות רק בשתי הדרישות האחרונות.

מבחינה מהותית תהליך הגיור הוא תהליך בעל שני רבדים: הרובד הראשון הוא במישור ש'בין אדם למקום': המתגייר עובר תהליך נפשי רוחני, כעין מסע אל עצמיותו, תהליך של גילוי ורצון לשינוי. זוהי התקשרות אישית ופנימית - כריתת ברית בין אדם לאלוקי ישראל.

רובד אחר של תהליך הגיור הוא חברתי: המתגייר זוכה לתוקף חברתי לשינוי הרוחני שעבר, קרי, הוא נכנס לעם ישראל. ממד לאומי זה מחייב את נוכחותה של נציגות של עם ישראל בתהליך הגיור. נציגות זו תאשר את קבלתו של המתגייר לחיק העם.

לכן, לא די בכך שאדם מקבל על עצמו מצוות באופן פרטי או מל את עצמו. התהליך צריך להתבצע במעמד ציבורי רשמי בפני בית דין מוסמך המייצג את עם ישראל המקבל את המתגייר לתוכו. מסיבה זו, בית הדין נוכח בשעת הטבילה במקווה. הטבילה מתבצעת לאחר שבית הדין כבר אישר את הגיור והודיע כי המתגייר יכול להיכנס תחת כנפי השכינה ולהתקבל לחיק עם ישראל. רגע הטבילה הוא הרגע הדרמטי והמכונן ביותר בתהליך: הטובל נכנס למקווה בעודו גוי ויוצא ממנו יהודי לכל דבר ועניין. ולכן מצופה שהרגע הזה יהיה רגע מרגש, מרומם ונעלה.

ההכרח שבית הדין יהיה נוכח בשעת הטבילה, יוצר קושי בביצוע מעשה הטבילה של נשים מתגיירות. מצד אחד, הטבילה צריכה להיעשות כך שלא תהיה כל חציצה בין גופה של הטובלת ובין מי המקווה, ומאידך, לא ניתן לטבול כך בפני הדיינים משום חוסר צניעות. לכן הונהג שנשים שמתגיירות טובלות במקווה כשלגופן חלוק בלבד. בשעת הטבילה גופה של האשה אינו חשוף והחלוק הרופף מאפשר חדירת מים דרכו.
כך יכולות הנשים לטבול בנוכחות בית הדין בצניעות יחסית.

דא עקא, גם אם הדיינים אינם רואים איבר מאיברי גופה של האשה, עצם המעמד שבו אשה טובלת במים לעיניהם אינו צנוע. אין זה כבודה של האשה הטובלת וגם לא כבודם של הדיינים. כניסת הדיינים לבית מרחץ המיועד לנשים אינה נוחה ולא מעט דיינים חשים אי נוחות ביחס לכך. גם אי הנוחות שחשה הגיורת בשעת הטבילה מעוררת בעיה. הגיורת עתידה לשמור מעתה על הלכות טהרת המשפחה, ולשוב אל המקווה לעתים מזומנות,  לכן כדאי וראוי לייצר בעבורה חוויה ראשונה חיובית.

קשה להאמין שהדרך להפוך ליהודייה כשרה וצנועה כוללת חובה חריגה שכזו. תחושתי היא שקולן של אותן מתגיירות ביחס לחובת הטבילה בפני הדיינים אינו נשמע מפני שהן חוששות למחות; הן זרות ותלויות. על כן, שומה עלינו להשמיע את קולן ולנסות להציע בעבורן פתרון ראוי ותקף מבחינה הלכתית.

על מנת להגיע לפתרון יש לברר את מטרת נוכחותו של בית הדין בעת הטבילה. לפי גישה אחת, נוכחותו נצרכת רק כדי לוודא שהאדם טובל 'לשם גיור'. על בית הדין לעורר את שאלת הכוונה של המתגייר ולהביא כוונה זו לידי ביטוי בשעה שהאדם טובל את גופו במקווה. ביטויו המעשי של תפקיד זה של בית הדין הוא באמירת נוסח 'קריאת שמע' בפי הדיינים והטובל יחד: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". בנוסף, בית הדין עשוי לעתים גם לשאול את הטובל שאלות אחדות על יסודות האמונה. לפי דעה זו, בית הדין נוכח בטבילה כדי לפקח על התכנים הנלווים לטבילה, ולא על הטבילה עצמה. לפי דעה הלכתית אחרת, נוכחותו של בית הדין נדרשת על מנת שיראה את הטבילה עצמה.

לפי הדעה הראשונה, הסוברת שבית הדין נוכח בטבילה על מנת לוודא שזהו אקט של 'קבלת מצוות' - ניתן להסתפק בכך שבית הדין מקבל דיווח על הטבילה ועל כך שההליך נעשה כדין. ברוח זו ניתן להציע שבית הדין ימנה נשים, והן תשמשנה שליחותיו לצורך אישור הטבילה. אותן נשים תדווחנה על הטבילה לבית הדין ובית הדין יאשר את הגיור וישלים את התהליך.

אפשר למצוא תימוכין להצעה זו כבר בספרות חז"ל. במסכת גרים פרק א הלכה ד נאמר במפורש: "האשה מטבלת את האשה". אמנם סמכותו של מקור זה פחותה מסמכות התלמוד, והוא לא היה מוכר לחלק מן הפוסקים, אך ניתן להסתייע גם במקורות מן התלמוד עצמו:

תנו רבנן (שנו חכמים)... ושני תלמידי חכמים עומדין לו על גבו (של הגר), שמודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו, ואשה, נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. (יבמות מז ע"ב)

מכאן ראיה ברורה שבימי התלמוד היה מקובל להקפיד על צניעותה של הטובלת, ותלמידי החכמים לא נכחו במקום הטבילה עצמו.

קשה להבין מדוע בפועל קיבל עדיפות דווקא הפתרון של כניסת בית הדין אל תוך המקווה וכיסויה של האשה בחלוק, ולא הפתרון האחר, שבו חברי בית הדין מורחקים מהמקווה למקום שממנו הם יכולים לדעת על הטבילה, לשמוע אותה או להשמיע את קולם אך לא לצפות בטבילה.

קיימות עדויות מקהילות יהודיות במצרים, באיטליה ועוד על טבילת מתגיירות בפני נשים לאורך הדורות. בחלק ממקרים אלה, בית הדין לא נוכח אפילו סמוך למקום הטבילה. באנגליה עמדו הדיינים מחוץ לאזור הטבילה ושמעו את הטבילה דרך פתח צר. בסלוניקי ובעוד מקומות, המקווה היה חלק מבית המרחץ הציבורי לנשים, שבו התרחצו נשים יהודיות ונוכריות כאחד. במדינות אלו אסרו על פי חוק כניסת גברים למתחם המרחץ. לכן התקבעה במקומות אלו מסורת פסיקה שנשים מטבילות את הנשים, ללא נוכחות של בית דין באזור המרחץ בכלל.

החוק הממשלתי והמוסכמה האנושית הכללית הפשוטה, האוסרת על כניסת גברים למרחץ של נשים מבטאים את העובדה שמעמד כזה נוגד את ההיגיון ואת המוסר האנושי הבסיסי. התובנה המוסרית הזו מהווה שיקול הלכתי שתוקפו אינו פחוּת מחוק שחקקו גויים.

כשנערך בשעתו דיון על תקנות הגיור בארץ, ביקש הרב וולדנברג ז"ל, אחד מגדולי הפוסקים בדור האחרון, להתקין בארץ נוהג אחיד שנשים תטבולנה בפני נשים. כנגדו, פסק הרב עובדיה יוסף שעל בית הדין להיות נוכח בטבילה, ודעתו התקבלה.

 

המקורות ההלכתיים וההיסטוריים מפורטים במאמרי 'והאשה מטבלת את האשה - טבילת אשה לגרות
בפני בית דין
', שנתפרסם בכתב העת אקדמות בהוצאת בית מורשה, גיליון כא, אלול תשס"ח, עמ' 82-65
פרסום המאמר עורר תשומת לב והד ציבורי לבעיה, ואני משערת ומקווה שעם הזמן, עם התגברות ההבנה לקשיים וירידת הרתיעה השמרנית מן השינוי,
תתקבל הגישה הרגישה לכבודן של המתגיירות - ונשים תטבלנה את הנשים.

הרבנית עו"ד מיכל טיקוצ'ינסקי עומדת בראש בית המדרש לנשים ב'בית מורשה' בירושלים. במסגרת זו היא עוסקת
בהוראת תלמוד והלכה.