המקווה והמבט הגברי

מיצב המולטימדיה שיצרה נורית יעקבס-ינון, 'מעשה באשה וחלוק', מכניס את המבקרים בגלריה אל בית המרחץ היהודי הטקסי - המקווה- כעדים לטבילה שמחויבת בה אישה צעירה, בשיא תהליך גיורה. ואולם, התעמקות במיצב מגלה כי בעצם יצירה זו אינה עוסקת במקווה; תחת זאת אנו נשאבים לתהיות על-אודות מעשה ההסתכלות והצפייה ועל היחס שבין מעשה זה לבין כוח וסמכות. לבסוף אנו נמשכים לדיון בהלכה היהודית. יעקבס-ינון רותמת את ההיסטוריה של הדימויים בתיאורי האישה באמנות המערבית כמו גם בשפה הקולנועית - על מנת לאתגר את הצופים כך שיכירו בעניין האישי שיש לכל אחת ואחד מהם בנושא זה, אשר מתעלה מעבר לדוקטרינה דתית מסוימת ונתלה בשאלת השוויון. למי הסמכות לשמש כעד? למי מעמד בעל תוקף בקהילה?

המיצב מכיל כמה אלמנטים המתייחסים זה לזה כמו חלקי הטקסט השלובים בדף גמרא. סרטון וידיאו שכותרתו 'מעשה באשה וחלוק' מוקרן על הקיר הרחוק בגלריה. עבודה זו מספקת את הנרטיב המרכזי של הפרויקט - אישה צעירה הטובלת במקווה בחלוק פרחוני, כשלב אחרון בתהליך גיורה. לטבילתה עדים שלושה גברים. הגיבורה החמישית בדרמה, השקטה באופן מטעה, היא אישה מבוגרת המשמשת כבלנית המקווה. סרטון וידאו שני מוקרן על הרצפה ומציג בלולאה מעגלית של הקרנה – את הגיורת טובלת כל-כולה ועולה מהמים. שלושה צגים תלויים על קיר סמוך, כל אחד מהם מציג רב אורתודוקסי ישראלי בן-זמננו המתייחס לדילמה המרכזית שמעלה עבודתה של יעקבס-ינון: ההלכה היהודית מתירה רק לגברים לשמש כבית דין וכעדים לטבילתה של הגיורת – האם אין עובדה זו יוצרת פרדוקס באשר להלכות הצניעות? מה ניתן לעשות - או האם אפשר לעשות משהו – בנוגע למצב הדברים? אף כי שלושת הרבנים נבדלים במידת חוסר הנוחות שלהם מן המצב ובמידת רגישותם לרגשותיה של הגיורת, איש מהם אינו רואה כל אפשרות לשנות את הסטטוס קוו. 'מדרש הגיורות' מאת רבקה לוביץ המופיע בספר זה, מציע דעה רביעית ומביא פתרון לבעיה מפיה של אישה – אשר נשמע בקולה של אישה בפסקול וכן מופיע כטקסט המוקרן על קיר הגלריה, הניצב לזה שעליו שלושת ראשי הרבנים.

אף ש'מעשה באשה וחלוק' מציג נרטיב העולה בקנה אחד עם הנחיות ההלכה לטבילה הטקסית, יעקבס-ינון עושה שימוש בכמה טכניקות קולנועיות כדי להבהיר שלא מדובר בסרט תיעודי. היא חוזרת שוב על רצפים קצרים (סיקוונסים) מסוימים – למשל, הבלנית הדופקת על הדלת כדי לקרוא לגיורת מהמלתחה ומשנה את נקודת המבט של המצלמה כדי להעצים את כוחו האקספרסיבי של סרטון הווידיאו. האשה הצעירה מופיעה לראשונה בנרטיב בשוֹט שנראית בו כף ידה של הגיורת על דלת הזכוכית של המלתחה - שוט שחוזר ומופיע בפרֵיים האחרון של סרטון הווידיאו. הדימוי המזעזע, של כף יד מנותקת מן הגוף, מחולל חוסר נוחות עמוק ומזכיר את האימה בסצנת המקלחת 'פסיכו' של היצ'קוק. השימוש בשפה קולנועית של סרטי אימה חוזר גם בסצנה שבה יורדת האישה הצעירה במדרגות לבור המקווה והקהל חווה את הפעולה מנקודת מבטה. כאן מהדהדות לצופה סצנות שבהן יורדת דמות בגרם מדרגות ואינה מודעת לגורל הצפוי לה בעוד כמה דקות, בעוד הקהל המודע לפשע המתקרב, שרוי במתח גובר והולך. מוטיבים קולנועיים אלה מדגישים את פגיעתה של האישה הטובלת, במיוחד כאשר צופים בה גברים. סיפורי תנ"ך על נשים רוחצות וגברים המרגלים אחריהן היו נושא פופולרי באמנות המערבית. כך למשל מתוארים הזקנים כמביטים על האישה הרוחצת מלמעלה, מאזור מוגבה, שלעתים כולל מעקה שעליו הם נשענים המפריד בינם לבין המים, קומפוזיציה שמהדהדת בסרטון וידיאו זה. בסיפור שושנה, שהוא תוספת מאוחרת לספר דניאל, עוסקים הזקנים במציצנות ומעשיהם הופכים מושחתים יותר כשהם משקרים בעדותם, ובכך מטילים דופי בשושנה טהורת המידות. הסיפור הוא היפוך גמור של העדים במקווה, שכן נוכחותם של אלה נחשבת נאותה והם נקראים כדי להעיד עדות אמת לטובת האישה שבה צפו. ועם זאת, הסיפורים האחרים שהוזכרו ותיאוריהם באמנות, מקשים עלינו מלחמוק מאספקטים של מציצנות הטבועים בצפייתם במעשה הגיורת. כאובייקט להסתכלות – בעיני העדים ובעין המצלמה – נתונה הגיורת למבט הגברי הבוחן, הבודק, הקשור קשר בל יינתק לכוח ולסמכות.

אף כי חוש הראייה שעומד במרכזו של מיצב הווידיאו 'מעשה באשה וחלוק', הוא מעורר גם את חושי השמיעה והמישוש. אם המבט, הראייה, הוא תחום הפעולה של העדים הגברים, השפה והדיבור משמשים רק את שתי הנשים: את הגיורת המברכת ואת הבלנית הממלמלת 'בבקשה' כשהיא דופקת על הדלת ומזמינה את האישה הצעירה לצאת מן המלתחה ולהתחיל בטקס, ואז שוב מאחלת לה בסיום הטבילה 'מזל טוב'. מילותיה המכבדות את הגיורת ומביעות השתתפות בשמחתה, ברגע זה של שינוי גדול בחייה, עומדות בניגוד לעיקרון האנטי-דיאלוגי של המבט הגברי: ראייתם של העדים הגברים היא לא-סימטרית משום שהגיורת אינה מחזירה להם מבט. בעודה מתחת למים אוחזת הגיורת את החלוק בכל כוחה ולאחר שהיא עולה מן המים היא אוספת את שיערה, משפשפת את עיניה ומשלבת את זרועותיה על גופה. הצילום והעריכה מדגישים את התחושה הפיזית של המים המקיפים את האישה הצעירה. אנו שומעים את קול המים המלטפים את עורה, מתערבלים סביב שיערה וחלוקה. הזדהות רגשית נוצרת בין הצופה ובין הגיורת בעודנו מדמיינים תחושות דומות על גופנו אנו. המישוש והשמיעה מצטרפים זה לזה, למשל כשהגיורת אומרת את הברכה בעודה משלבת את זרועותיה, או כששתי הנשים מתחבקות בסיומו של הטקס ונאמרות המילים 'מזל טוב'.

יעקבס-ינון מעתיקה את נקודת המבט של הצופה ממקום למקום, וכך מעתיקה גם את תחושת ההזדהות שלו. בפריימים מסוימים נקבל את נקודת המבט של הגיורת, וברגעים אחרים נקבל את תפקיד העד. אם הצופה הוא גבר, הרי שעמדתו ה'בכירה' נתמכת במסורת של הדרת נשים מעמדות של כוח; אם הצופה היא אישה, אזי למרות הכול היא מצויה – פיזית – בעמדה של עדה. ומשום כך, כנשים, נוכל להתחיל להטיל ספק בדברים שאנו רואות ובאופן שבו שונה עדותנו מעדות הגבר, ומכאן שנוכל להטיל ספק בעובדה שראייתנו או יכולת ההבחנה שלנו נחשבת נחותה מאלה של משקיפים גברים. ואולי נחשוב על האישה השנייה בחדר, הבלנית, שנוכחת שם ללא כל מעמד.

בעת שעוברים המבקר או המבקרת בתערוכה בחלל הגלריה, מהסרטון הנרטיבי המוקרן על הקיר ומשפילים מבטם כלפי מטה כדי לצפות בסרטון המוקרן שוב ושוב הכולל את 'מדרש הגיורות' – עוברים הם עצמם טרנספורמציה מצפייה בסיפור להיותם חלק ממנו. נקודת המבט שלנו הופכת זהה לזו של המצלמה. שלושת הסרטונים של הרבנים מתכתבים עם שלושת העדים הדרושים בטבילה, ועכשיו גם אנו משמשים להם ממלאי מקום כשאנו שולחים מבט לעבר הגיורת ורואים אותה טובלת במים. אנו שותפים לדבר עברה במעשה המציצני של ההתבוננות. מה צריכה להיות עמדתנו, כגברים או כנשים? האם נפלוש אל פרטיותה של הגיורת, נטרוף אותה בעינינו, או שמא נתבונן בה מתוך ריחוק? האם נושא זה חשוב דיו כדי שנאמץ לנו דעה משלנו, אל מול הרבנים והמדרש? יעקבס ינון לקחה עניין שנראה כמו סוגיה הלכתית סתומה והפכה אותה לסוגיה בעלת משמעות לכולנו, גברים או נשים, יהודים או גויים, דתיים או חילונים. בסיומו של סרטון הווידיאו המוקרן על הרצפה, מרימה הגיורת את מבטה לפני שהיא יוצאת מן המקווה, ומישירה מבט למצלמה. כשהיא מחזירה לנו מבט, ומחזירה מבט לדיינים, היא קוראת למעשה תיגר על חוסר השוויון החל על נשים יהודיות, שאינן יכולות לשמש כעדות וכדיינות במעמד הגיור.

 

אמילי ד' בילסקי היא אוצרת וחוקרת המתמחה באמנות מודרנית ובאמנות בת זמננו. כתבה רבות על הממשק שבין אמנות, תרבות והחוויה היהודית, וזכתה פעמיים בפרס הספר היהודי בארצות הברית (National Jewish Book Award).