במציאות הקיימת רות המואביה לא הייתה מצליחה להתגייר

שאלת הממשק בין ציונות ליהדות מלווה את העם היהודי למעלה ממאה שנה והיא טומנת בחובה מחלוקות העולות מן המפגש המורכב בין ערכי המדינה המודרנית והדמוקרטית ובין ההלכה היהודית עתיקת היומין. אחד הנושאים השנויים במחלוקת שאנו מצויים כעת בשעת הכרעה לגביו הוא הגיור.

בניגוד לשבת, לגיוס, למערכת השלטון, ולבית המשפט - שהם נושאים בוערים ונפיצים המצויים על סדר היום הישראלי - נושא הגיור אינו מעורר עניין רב בציבוריות הישראלית. אולי מכיוון שהוא נוגע דווקא לאלה שבאים מחוץ לעם היהודי. אולי הגיור נתפס כנושא דתי שאינו מעניינו של רוב הציבור שאינו שומר מצוות. ייתכן שהרוב הדומם סבור שקולו ממילא לא ישפיע על ההתנהלות בנושא זה, התנהלות הקשורה באינטרסים של אישים פוליטיים. ואולי השפיעה על כך גם התפיסה היהודית שהופנמה במשך דורות, שלא עודדה צירוף נוכרים לעם היהודי.

אולם מבט מעמיק מעלה כי נושא הגיור מכיל היבטים רבים ומשמעותיים של חיינו בישראל, ובייחוד הוא נוגע להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. יש להבין כי סוגיית הגיור היא בָּבוּאה של פני החברה הישראלית. לפיכך, אין להתעלם מסוגיה זו ואין להשלים עם האדישות סביבה.

כוחות שונים נוטלים חלק במאבק סביב נושא הגיור. המסתגרים, אלה שבחרו לחיות בגטאות חברתיים, ממלאים תפקיד מרכזי. קולם נשמע והם משפיעים על המדיניות הנוכחית המחמירה כלפי הגרים. לעומתם, אלו הרגישים למועקת הגרים, קשובים למצוקתם וכואבים את כאבם, ורוצים לפעול לשינוי מתוך שהם מכירים את טבעה של היהדות ואת עולמם של חכמים - הללו מתקשים להשפיע על המדיניות המקובלת והם מגלים ששוב הפכה הדת לקרדום פוליטי.

אלה שמבקשים להקל בגיור העולים רואים זאת כפתרון של חוסר ברירה הנובע מן המציאות הישראלית כיום: קיים ספק לגבי יהדותם של עולים רבים, ואלה מהווים חלק לא מבוטל מהחברה הישראלית. דבר זה נוגע לעולים ממגוון מדינות, מארצות מערביות, מאתיופיה ועוד, אך בעיקר נוגע הדבר לעולים ממדינות חבר העמים. העולים הללו הם צאצאי יהודים. לרוב, סביהם והוריהם נטשו את היהדות מתוך כפייה, מאילוצי המשטר הקומוניסטי האתאיסטי והאנטישמי. משבחרו לעלות ארצה, קשרו את גורלם בגורל מדינת ישראל. הם חיים את חייהם כאן, אתנו ועם ילדינו - בבתי הספר, בקהילות, בתנועות הנוער, בצבא, באוניברסיטה ובעולם העבודה. רובם הפנימו את ההוויה הישראלית, הם שותפים לה ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה, ותרומתם למדינה ניכרת בכל התחומים. לעתים נדמה כי זהותם הישראלית חזקה יותר מזו של אלה המבקשים למנוע מהם להצטרף לעם היהודי.

כעת מבקשים רבים מהם להשלים את קליטתם במדינה ולהיות יהודים. הם מבקשים להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית ולהיות חלק מנשמתה היהודית. לשם כך הם פונים לתהליך הגיור. חובה עלינו לפתוח את הדלת בפניהם, מבלי לבדוק בציציותיהם.

החברה הישראלית אינה קשובה דיה לעולים המבקשים להתגייר. כבר לפני שני עשורים נתקלו המתגיירים בבעיות קשות, אולם אנו לא שמנו לבנו לכך. לא ידענו שחלקם לא עמדו בלימודים הקשים הכרוכים בהליך הגיור; לא שמענו על אלו שלא יכלו להתרכז בתהליך הגיור בשל חובתם לפרנס את הוריהם; לא הכרנו את מי שפספסו גם את הגיור הצבאי משום ששירתו בתפקידים שלא אפשרו להם זאת.

המערכת הבירוקרטית הוסיפה קשיים על המערכת הדתית. הבירוקרטיה הישראלית הצטרפה לחומרות ההלכה, ויחדיו יצרו השתיים מסלול מכשולים, שיכול לרפות אפילו את ידיו של מי שנולד בישראל ומכיר את הוויית החיים הישראלית ואת נפתוליה. בין חומרה אחת לרעותה, בין עיכוב אחד למשנהו, הלכו המועמדים לגיור ונשחקו. וכך הלכה והתגבשה בקרב שיעור הולך וגדל של עולים הדעה כי אין טעם לנסות להתגייר, וכי למעשה אין בכך גם כל צורך. אוכלוסייה זו שבשנות שהותה הראשונות בישראל עשתה מאמצים רבים להיקלט כאזרחים יהודיים שווי חובות וזכויות, והייתה נכונה לעבור את מסלול הגיור, הגיעה למסקנה כי 'אם לא רוצים לגייר אותנו - אז לא צריך'. השנים שחלפו והיחס המתנכר כלפי המתגיירים הרחיקו רבים מהיהדות. אחרים מצאו מוצא בגיור חלופי.

אולם אין לראות במצב זה סוף פסוק. אפשר לפעול לשינוי המצב וצריך לעשות זאת.

ראשית, עלינו אזרחי המדינה הזו מוטלת החובה לתת כתף - להאזין, להקשיב ולסייע. בניגוד למה שנדמה- יש בכוחנו לעזור, להשפיע ולשנות. כאשר מתגייר מלוּוה בידי משפחה תומכת ומסייעת, ומגיע לבית הדין עטוף בתמיכה של אנשים המעורים בבירוקרטיה הישראלית, משתפרים סיכוייו לקבל יחס נאות והוגן. אין זה בגלל שבתי הדין 'עושים פרוטקציה' לישראלים, אלא שזו נטייה אנושית כמעט תתהכרתית: בני אדם ־ מתחברים בקלות יתרה למי שמוכר להם, ומתחברים פחות בקלות אל אדם זר. יש אכן משפחות המאמצות מתגיירים במהלך תהליך הגיור, אך למרבה הצער מספרן מועט.

שנית, עלינו לדרוש מהמערכת השלטונית שידעה לתת סל קליטה כלכלי, הכשרה ועבודה, שתיתן לכל עולה גם סל קליטה רוחני בדמות חקיקה שתקל את תהליך הגיור מבחינה בירוקרטית. שלישית, אם אנו מעוניינים בגיור על פי ההלכה, יש למצוא גם את הקווים המאפשרים גמישות בתוך המסגרת ההלכתית.

עלינו לפעול בכל הדרכים לשינוי המצב משום שמדובר בנושא הנוגע בשורש קיומה של ישראל כמדינה יהודית, בשורש קיומו של הבית הלאומי שהוא המפלט היחיד בעולם לכל מי ששייך לעם היהודי. הבסיס לכל השינויים הללו הוא בראש ובראשונה באימוץ יחס אוהד, מבין ומכיל כלפי המתגיירים.

יש להבין כי התהליך שעובר המתגייר אינו קל בכלל: זהו תהליך ממושך ומורכב של לימודים אינטנסיביים, שינון והפנמה, אירוח בבתים זרים והיכרות עם מגוון u1496 טקסים ומנהגים חדשים. לאחר תהליך ארוך של היכרות מעמיקה עם עולם חדש לחלוטין והשתלבות ראשונית בו, מתנקזים כל מאמציו של הגר לרגע השיא - לשלוש דקות שבהן המתגייר טובל במקווה ויוצא ממנו כשהוא יהודי לכל דבר. זהו סוג של לידה מחדש, עם שני הבדלים מהותיים לעומת הלידה המקורית: הפעם עושה זאת הגר מבחירה, והפעם, ייחרת רגע זה בזיכרונו לכל חייו.

אך מה עתיד להיות זיכרון חוויה זו? האם נצליח ליצור בעבורו זיכרון חיובי ומרומם? או שמא ייצרב הרגע הזה כזיכרון קשה וכואב? 

תהליך הגיור של הנשים ממחיש יותר מכול את דברינו לגבי כוחן המשותף של הבירוקרטיה וההלכה, שהופכות יחד חוויה שהייתה יכולה להיות מרוממת לחוויה מתישה ומשפילה. יש לשים לב למעמדן הרגיש של הנשים המתגיירות. אמנם יש הסבורים שגיור גברים הוא קשה יותר, ודאי מבחינה פיזית, בשל החובה לעבור ברית מילה. מצד שני, נראה כי מבחינה נפשית גיור הנשים הוא הקשה יותר, בשל הדרישה לעמוד במבחן של שלושה גברים, ואף לטבול במקווה בפניהם. מעמד זה כרוך בהשפלה ואף בחוסר צניעות מסוים.

אמנם לנשים יש תפקיד בשלבי הגיור המוקדמים, כמורות בקורסים וכמשפחות מלוות. נראה כי חוויותיהן של המתגיירות בשלבים אלו חיוביות יותר מהחוויה בשלב הסופי. אולם בשלב הסופי מתייצבת הגיורת בבית הדין בפני שלושה דיינים שתפקידם לאשר את הגיור. הדיינים הם כידוע גברים, ובמערכת הקיימת לא נראה שבקרוב תתאפשר מציאות של נשים המכהנות כדיינות. הדיינים שונים מהמתגיירת בחזותם ובלשונם, והם שואלים אותה שאלות על כל אורחות חייה. חלק מהשאלות חודרות למרחב האינטימי שלה. גם אם אין בשאלות אלה חדירה לצנעת הפרט ממש, עדיין הן עוסקות בחייה הפרטיים: יחסיה עם בן הזוג הישראלי, החינוך שתיתן לילדיה, אופן הבישול, רחצה בים. אצל רובנו קיימת רתיעה טבעית ממתן תשובות בנושאים כאלו לאדם זר, קל וחומר כאשר התשובות עשויות לחרוץ את גורלנו.

קושי נוסף בשלב הטבילה הוא קושי בירוקרטי, והוא מתחיל כבר בעצם ההגעה למקווה. ראו נתון מדהים: בכל מדינת ישראל, על מאות יישוביה ומאות מקוואותיה, רק בארבעה מקוואות יכולות המתגיירות לטבול - בבאר שבע, במבשרת ירושלים, בצפת ובתל אביב. המרחק הפיסי המיותר מוסיף גם הוא קושי לחוויה. מדוע לא ניתן לתקן עניין טכני זה שעתיד להקל משמעותית על הגרות, כך שיוכלו להגיע בקלות ובנוחות למקווה הסמוך למקום מגוריהן?

אמנם מערך הגיור פרסם מכרז למקוואות נוספים, אולם היוזמה לא זכתה לשיתוף פעולה ורק מקוואות מעטים ניגשו למכרז - אולי מפאת שיקולים כלכליים, אולי בשל קהות רגשית לצורכי נשים בכלל וכלפי צורכי המתגיירות בפרט.

אולם הקושי המרכזי בתהליך הגיור של הנשים הוא בטבילה עצמה. שלושה גברים עומדים ומביטים בטובלת. אמנם נכון, הגיורת לבושה בחלוק ארוך ואטום. הדיינים אדיבים ומסבירי פנים. ובדרך כלל ייתנו לחברה קרובה להיות נוכחת בטבילה. ובכל זאת - זהו רגע אינטימי מאין כמותו מבחינה נפשית ומבחינה גופנית. זהו הרגע בו החיים הקודמים נמחקים והחיים החדשים מתחילים. ודווקא u1489 ברגע זה נוכחים אנשים זרים בני המין השני.

התסכול מהמצב המביך הזה עולה מפורשות מדבריה של קטיה שתיארה את חווית הטבילה בפני ד"ר ורד מור בספרה 'מגילת גרות':

החוויה הזו שאת עומדת בתוך המים עם החלוק עלייך, שאת לא יודעת כמה נשים כבר לבשו אותו ואחר כך הגברים נכנסים ומסתכלים עלייך מלמעלה ואת שם בתוך המים, צריכה לשלב ידיים שלא  יראו לך חס וחלילה משהו - זה נורא משפיל, זה נורא. אז אני אטבול עם הבלנית ואני אצא אחרי זה ואגיד לכם את הדברים שאתם רוצים לשמוע... תעשו את זה בצורה אנושית. למה הבנות הדתיות שטובלות טבילות רגילות בכל חודש, אף אחד לא נכנס להן למקווה? יש כאן משהו לא נכון.

המעניין הוא שקטיה הציעה, אולי אינסטינקטיבית, פתרון שכבר הציעו כמה מהפוסקים. הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי כבר הוכיחה במאמר הלכתי מנומק היטב שתמציתו מופיעה גם באסופה זו - 'והאשה מטבלת את האשה' - שדיינים יכולים למנות נשים לשליחות שיהיו נוכחות בזמן הטבילה וידווחו שהיא נעשתה כהלכה. לפיכך, הפתרון קיים וזמין, צריך רק להוציאו לפועל. אפשר להטיל את המשימה על הבלניות, אך עדיף לאפשר למי שליוו את המתגיירות לכל אורך הדרך או לתומכות גיור מתנדבות להיות לצד המתגיירת גם ברגע האחרון והמכריע, הרגע האינטימי והמרגש ביותר.

חשוב לציין כי נשים מהוות רוב מכריע בקרב מתגיירים, ודאי מבין יוצאי מדינות חבר העמים. הן אלו שנדרשות יותר לתהליך הגיור בשל ההלכה הקובעת כי יהדותו של אדם נקבעת על פי אמו. נשים רוצות שילדיהן יהיו יהודים כשרים לכל דבר ועניין, והן רוצות לחזור לחיקו של העם ממנו נותקו הוריהן והורי הוריהן בכוח הזרוע. הן באות מאהבה, לא מאינטרס. גם קבלתן צריכה להיות חפה מאינטרסים, חפה מדקדקנות מיותרת, ומלאת אהבה.

מכאן חשיבותה של התערוכה "מַעֲ ה בְּאִהָּ וְחָלוּק", אשר ביכולתה להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי, התקשורתי והפוליטי. מכאן החשיבות שבהצגת הפנים שמאחורי הבעיה, בחשיפת בני האדם שמאחורי הסוגיה, בהבנת המצוקות שמאחורי המילים, ובהטמעת הצורך בפתרון אנושי, חם ומידי.

 

חברת הכנסת ד"ר עליזה לביא היא חוקרת יוצרת, פובליציסטית ופעילה חברתית בשיח התרבותי-יהודי בישראל.

יו"ר הוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת ה-19 .ממייסדי הוועד הציבורי להסדרת הגיור.